כשאליענה פריגוז’ין קיבלה את הצו הראשון בגיל 16, היא לא הבינה למה מצורפת אליו הזמנה לקורס הצבאי של נתיב. “עלינו לארץ כשהייתי בת שנה וחצי”, מספרת אליענה, “וגדלתי בבית יהודי וציוני. חגגנו את כל החגים, הלכנו ביום כיפור לבית הכנסת. תמיד הרגשתי ממש כמו כולם. אפילו לא חוויתי עלבונות על רקע עדתי בבית הספר”. רק באותו יום הסבירה לה אמה שהיא לא יהודייה על פי ההלכה. למרות הבשורה המפתיעה, יאנה לא התבלבלה. היא החליטה שתקבל את ההצעה של הצבא והכל יסתדר. לכן כשהתגייסה, היא מיד התחילה קורס נתיב תחילת שירות. “זה היה מעניין מאוד”, אומרת יאנה, “נהניתי מהלימודים. המשכתי בלי שום התלבטות לסמינרים. אבל בסוף הכל התהפך”.

מה קרה?

“גרתי אז עם ההורים בנתניה והמשפחה המלווה שמצאו לי בקורס היתה מקיבוץ בארות יעקב, מרחק של חצי שעה נסיעה. הייתי מבלה איתם את כל השבת – מגיעה לקיבוץ ביום שישי בצהריים ונוסעת הביתה למחרת בערב. אבל בבית הדין, המרחק בין הבית שלי לבית של המשפחה המלווה עורר חשד אצל הדיינים. בגלל זה לא עברתי. הם אמרו שאני צריכה למצוא משפחה מלווה בנתניה ושוב לעבור את התהליך. זאת היתה תחושה של כישלון. הייתי מאוד פגועה. פתאום, בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי לא שייכת”.

ניסית למצוא משפחה מלווה בנתניה?

“לא הצלחתי כי אירוע רדף אירוע. בערך חודש אחרי בית הדין, במסגרת השירות שלי, היתה לי תאונה קשה. נהגתי בניידת בילוש והתנגשתי במכונית שיצאה מתחנת דלק ופנתה במקום אסור. האדם שישב בה ליד הנהג נהרג. זאת הייתה חוויה קשה מאוד. התחילה חקירה, אחר כך משפט”.

איך נגמר המשפט?

“הורשעתי כאשמה משנית, כי נסעתי במהירות מופרזת. קיבלתי עבודות שירות ושלילת רישיון לשמונה שנים. החקירה והמשפט נמשכו שנתיים. זאת הייתה תקופה מתישה”.

מה עשית אחרי השחרור?

“כמו כולם פחות או יותר. נסעתי לתאילנד, גרתי שנה באילת. אחר כך למדתי שיווק ותקשורת במכללה האקדמית בנתניה, וכעבור שנתיים הלכתי לקורס להתפתחות אישית. למדתי בו הרבה על עצמי ועל הסביבה. זה נתן לי המון. בשלב מסוים הבנתי שמאוד חשוב לי להשלים את תהליך הגיור. הרגשתי שזה חסר לי”.

מתי חידשת את התהליך?

“לפני שנה וחצי, בקורס אזרחי. אז כבר גרתי ברמת גן ומצאתי שם כיתה שמתאימה לי. התייחסתי לזה ברצינות, הבנתי שזה ידרוש זמן ומאמץ. ממש נהניתי בקורס. כאילו חזרתי לסביבה הטבעית שלי. המורה היה נהדר, איש מאוד קשוב, רחב אופקים ועם ידע עמוק. הוא דיבר הרבה על התפתחות אישית, ובאותה תקופה כבר הייתי מאמנת להתפתחות אישית, אז הוא כאלו דיבר בשפה שלי. במהלך הלימודים רעננתי את מה שידעתי קודם אבל גם גיליתי דברים. זה היה מעניין מאוד”.

הסתדרת גם עם המשפחה המלווה?

“הפעם היו לי שתי משפחות מלוות. שתיהן מרמת גן. למשפחה אחת הלכתי בערבי שישי, לקבלת שבת. למשפחה השנייה הלכתי בשבת בצהריים, ולרוב נשארתי איתם עד ההבדלה. נרקמו בינינו יחסים טובים מאוד, ממש קרובים. אז התקרבתי ליהדות עוד יותר, וזה עזר לי כשסבא וסבתא שלי נפטרו בזה אחר זה במהלך הקורס”.

באיזה אופן?

“מצאתי את עצמי בבית כנסת, מתפללת. ישבנו שבעה כמו שצריך. זה מאוד עזר לי להתאושש ולהמשיך את החיים”.

התרגשת לפני בית הדין?

“מאוד. שלושה שבועות לפני זה הפסקתי לישון. זה הקפיץ אותי עשר שנים אחורה, לכישלון שחוויתי בצבא. אבל כל הסביבה עזרה לי להירגע – גם ההורים, גם החברים, גם המשפחות המלוות. ובסופו של דבר בית הדין עבר טוב מאוד. המורה שלי בא איתי – התמיכה שלו היתה חשובה לי. וכשטבלתי במקווה, זה גם היה מרגש. עכשיו כל זה כבר מאחורי, אבל למעשה זה נמשך. אני שומרת על קשר עם המשפחות המלוות ועדיין באה אליהם כמעט כל שבת”.

עדן זמליחין נכנסה לאותה כיתה שבה למדה בקורס נתיב כשהייתה בצבא. הפעם היא הייתה בלי מדים ולא תפסה מקום בין השורות. היא לא באה ללמוד. היא באה ללמד.

איך הרגשת ביום הראשון כמורה בקורס?

“זאת הייתה חוויה מטורפת. ארבע שנים לפני כן ישבתי באותה כיתה בתור חניכה, והנה, הכל התהפך. התכוננתי ביסודיות לשיעור הראשון, אבל בכל זאת התרגשתי נורא. היה לי קשה להירדם בלילה לפני כן, לא ידעתי מה מצפה לי. אבל הכל היה טוב. החיילים היו מדהימים. מיד נוצר בינינו קשר. לשיעור הבא כבר הגעתי הרבה יותר רגועה”.

איך הפכת למורה מהר כל כך?

“בערך שנה אחרי שהשתחררתי, התקשרו אלי מהנהלת נתיב ואמרו שהם מחפשים בוגרים שמוכנים לנסוע לארצות הברית לסדרת מפגשים עם נציגי הקהילה היהודית. הסכמתי בשמחה, כי החוויה האישית שלי בקורס נתיב הייתה נהדרת. נסעתי עם המשלחת לניו יורק, פגשתי שם הרבה אנשים שעוזרים לקורס להתקיים - ראשי קהילה, פעילים, תורמים. היו לנו שיחות מרתקות. בחזרה בארץ השתתפתי בעוד כמה פרויקטים של נתיב, הופעתי בסרטוני תדמית וגם נסעתי עם עוד משלחת למוסקבה. כשפרצה מגפת קורונה, התקשרתי להנהלת נתיב ושאלתי אם יש אולי איזו עבודה בשבילי. כעבור זמן קצר קיבלתי את ההצעה ללמד. זה היה מרגש מאוד. הסכמתי כמובן”.

לא התלבטת בכלל?

“האמת שלא. מהיום שעברתי את התהליך הרגשתי שזאת המשימה שאני לוקחת על עצמי - לעזור לאחרים. לתת קצת לאחרים ממה שאני קיבלתי. הרגשתי שסגירת המעגל הזאת היא למעשה השליחות שלי, כי התהליך שעברתי בקורס היה מאוד משמעותי ויוצא דופן בחיים שלי”.

עדן נולדה בארץ להורים מבלארוס. “הסיפור שלהם הוא סיפור של רומיאו ויוליה”, היא אומרת, “רק עם סוף טוב. הם הכירו כשהיו ממש צעירים, אבל אמא של אבא שלי מאוד רצתה שהוא יתחתן עם יהודייה. ב-1990 היא ואבא שלי עלו לארץ ואמא נשארה בבלארוס, אבל בסופו של דבר האהבה ניצחה: כעבור שנתיים אבא נסע לשם, התחתן עם אמא והביא אותה הנה. עם השנים אמא מאוד התקרבה למסורת, וכשהייתי בת תשע היא עברה גיור רפורמי. מאוד אהבתי ללכת איתה לבית הכנסת, לשמוע זמירות וניגונים, וחגגנו בבית את כל החגים. כשהתבגרתי, אמא אמרה שגם לי כדאי להתגייר.“

אז היה לך ברור שתלכי לקורס נתיב בצבא?

“כן. חשבתי על גיור עוד לפני הגיוס, למרות שמעולם לא נתקלתי בגילויי גזענות - תמיד הרגשתי את עצמי שייכת במאה אחוז. אבל אז לא קיבלתי זימון לקורס 'נתיב'”.

למה?

“כי בצבא הייתי רשומה כיהודייה. כשבררתי למה לא שולחים אותי לקורס, נוצר מצב פרדוקסלי: הייתי צריכה להוכיח שאני לא יהודייה על פי ההלכה. הבאתי את כל מסמכים הנדרשים. בסופו של דבר חודש לפני השחרור - הייתי מדריכה בבית ספר לפיקוד בעיר הבה”דים – יצאתי לקורס”.

איך הוא עבר עלייך?

“היה מדהים. הלמידה בקורס היא מעבר לשיעורים. זאת לא רק גישה לדת. זה מעורר בך רצון להשפיע על המציאות, עושה אותך בן אדם טוב יותר, ולמרות שנולדתי בארץ וסיימתי כאן בית ספר, גם למדתי המון דברים חדשים.“

איך את מסבירה את זה?

“הלמידה בקורס היתה מאוד שונה מהלימודים בית ספר. המורים הסבירו הכל באופן ברור. הם מתחו קו בין האירועים ההיסטוריים למה שקורה היום. הם שמו דגש על עצם האירוע, ולא על תאריכים ועל שמות. זאת היתה גישה חדשה בשבילי, ובזכותה הצלחתי ללמוד עם ראש פתוח, לגלות עולמות חדשים. גם בסמינרים נהניתי מאוד. שקעתי בעולם היהדות לאט-לאט, בקצב שלי, בלי שום לחץ. בסך הכול עברתי את כל התהליך די מהר - זה לקח רק שבעה חודשים”.

התהליך שעדן עברה מסייע לה עכשיו בהוראה. “קל לי לגשת לנושא כי הייתי שם”, היא אומרת. “החיילים שלי נהדרים, יש להם סיפורים מטורפים, אני אוהבת את כולם. חשוב לי מאוד לעזור להם. ומורים אחרים עוזרים לי. לפני ארבע שנים הם לימדו אותי והנה, אנחנו קולגות”.

איך את מתמודדת עם שאלות קשות של חיילים?

“זה לא תמיד פשוט, ובאמת יש שאלות קשות. למשל, למה אני לא מספיק טובה כדי להתחתן בארץ? ואני עונה את מה שאני חושבת ומרגישה באמת: את לא פחות טובה. לא להתגייר - זה גם בסדר. הרגשתי יהודייה גם לפני שהתגיירתי. אבל היה חשוב לי לקבל חותמת כדי להרגיש שלמה. כדי להרגיש סופית שאני שייכת לעם שאני כל כך אוהבת. אני מרגישה עכשיו מצוין. גם את יכולה לחוות את זה”.

בין מדים לאמונה. פימה, קצין לוחם במילואים משתף על תהליך הגיור שעבר.

איך הגעת לנתיב? 

הגעתי לתהליך גיור בעקבות אשתי, אז עוד זוגתי, עדן. היא הרגישה צורך להכיר יותר את הדת, להתחזק. התחלנו לקיים יחד מנהגים, לחגוג חגים יהודיים. ואז דרך המלצות, מפה לאוזן, הגענו לאילנה רז - רכזת נתיב באזור עפולה ונוף הגליל. 

מה גרם לך להישאר? 

התקרבנו מאוד. זו הייתה תקופת קורונה, התנדבנו בחלוקת מזון לקשישים וגם במקביל למדנו והכרנו את המנהגים, המצוות. הכל התחבר לנו.

הפכתם למשפחה מלווה. איך זה קרה? 

כשאילנה ביקשה מאיתנו להפוך בעצמנו למשפחה מלווה, לא היססנו לרגע, הסכמנו בשמחה ומאז ועד היום אנחנו מלווים מתגיירים, נותנים מענה לכל השאלות שלהם ומנסים ככל יכולתנו להפוך את התהליך ליותר מובן ופשוט עבורם.

מה החוויה הכי עוצמתית שלך כיהודי? 

ב7.10 גויסתי למילואים. הצבא יודע שאני שומר שבת, אז שלחו שני חיילים שדפקו לי בדלת. אני גויסתי ועדן נשארה לבד, עם כל הפחדים והלחץ של הסיטואציה הבלתי נתפסת הזו, ועוד עם תינוקת צעירה על הידיים. מאז ועד היום אני מילואימניק פעיל בדרום. בעזה, בסג'עייה, בדיר אל בלח וברפיח. זה קשה, אבל אני מצליח בזכות אשתי. בזכות העורף החזק שיש לי בבית. התמיכה שהיא נותנת לי. הכי חשוב - זה השלום בית והאהבה. גם האמונה נותנת כח, לי באופן פרטי וגם לחיילים בשטח. זה מחזק, מקרב אותנו למשימה. אנחנו מרגישים חיבוק מכל העם הנפלא שלנו, שולחים לנו חלות לשבת ותורמים המון. כל דבר שביקשנו – קיבלנו. אנשים ישר נתרמו. אני בן אדם מאמין ומאמין בחוזק שלנו. אני תמיד אומר, גם לחיילים שלי: "כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים". אנחנו עם חזק, ואנחנו ננצח.

מה היה חסר לך שרצית לעבור הליך גיור?

כשהתחלנו את תהליך הגיור בנתיב, פימה ואני היינו נשואים כבר שנתיים, אבל כל הזמן הזה הרגשתי שמשהו חסר לי. בער בי הרצון לעמוד תחת חופה יהודית.

למה דווקא חתונה יהודית?

חתונה יהודית היא החלטה לראות את החיים כחלק משרשרת ארוכה. זו הסכמה להיות חוליה המחברת בין העבר, ההווה והעתיד, ולהתרגש מהיסטוריה של 4,000 שנה שמתכנסת לרגע אחד.

הגשמת חלום?

לאחר שסיימנו את הקורס בהצלחה, פימה ואני עמדנו תחת החופה בדיוק כמו שחלמתי. הרגשתי לראשונה שאני חלק מעם, מתרבות, מזהות.

מה השתנה בשנה האחרונה?

מאז ה-7 באוקטובר פימה מגויס למילואים. בימי שישי, כשאני מארגנת את הבית לשבת, הילדה שלנו אוהבת לקחת את הכיפה של פימה ולחבוש אותה על הראש. אלו רגעים מזוקקים של אור ואושר שנותנים לי המון כוחות להמשיך למרות הכל.

ברוסיה, אלונה מרקובסקי היתה מיילדת. כשעלתה לארץ, תוך כדי הלימודים באולפן, היא עבדה כחדרנית במלון הילטון בתל אביב. “מנהל המלון דחף אותי לצאת ללימודים”, מספרת אלונה. “הוא היה איש טוב וחשב שלא כדאי לי להתעכב בעבודה הזאת”. כך, שנה אחרי שהגיעה לכאן, היא התחילה בלימודי תעודה לאחות מעשית. “סיימתי את הקורס אבל לא הצלחתי לעמוד במבחנים”, היא מודה. “זה היה מאוד קשה, בעיקר בגלל השפה”.

אז המשכת לעבוד במלון?

“לא, החלטתי לפתוח עסק. במשך תקופה ברוסיה הייתה לי חנות פרחים, ואחרי שנכשלתי במבחנים החלטתי לנצל את הניסיון שלי. פתחתי חנות פרחים קטנה ברמת גן. בהתחלה היה לא פשוט. לא היה לי כסף, לפעמים לא היה לי מה לאכול. אבל היה לי הרבה רצון להצליח וגם חברים טובים שתמכו בי ועודדו אותי. אחרי שנתיים המצב התייצב והתחלתי קצת להרוויח. באותה תקופה התחלתי לחשוב על גיור”.

למה דווקא אז?

“כי כבר הרגשתי שאני יותר ישראלית מאשר רוסייה. חגגתי עם חברים את ראש השנה ופסח, את סוכות וחנוכה, ומאוד אהבתי את זה. תמיד הרגשתי איזשהו קשר למסורת היהודית. ההורים של אבא שלי היו יהודיים דתיים. הם נפטרו לפני שנולדתי, אבל שמעתי עליהם הרבה סיפורים מאבא שלי”.

גם אתם שמרתם מסורת בבית?

“לא, כי ההורים שלי התגרשו כשהייתי קטנה. אני ואחותי נשארנו עם אמא ברוסיה ואבא חזר לבאקו, בירת אזרבייג’ן, שם הוא נולד. אמא שלי רוסייה, אין לה שום קשר ליהדות, אז חגגנו בבית חגים שקשורים לנצרות או שנשארו מהתקופה הסובייטית. אף פעם לא הרגשתי קרבה מיוחדת לזה, ואחרי כמה שנים בארץ התחלתי לשכוח מתי חוגגים אותם. התנתקתי מזה לגמרי. פעם חברה הציע לי ללכת איתה לכנסייה, ואחרי כמה דקות ברחתי משם. הרגשתי שם לא טוב, שזה לא שלי”.

איך מצאת את קורס ההכנה לגיור?

“התחלתי לחפש באינטרנט, לשאול אנשים. אחת הלקוחות שלי בחנות סיפרה שהיא התגיירה והיתה לה מורה נהדרת - אסתר רייזר. ככה הגעתי לקורס נתיב”.

איך היו הלימודים?

“מעניינים מאוד. חששתי שזה לא יהיה פשוט, אבל כשסיפרו לנו על החגים ועל המנהגים נזכרתי בסיפורים של אבא שלי על בית הוריו. התברר שאני יודעת די הרבה דברים שקשורים למסורת. זאת הייתה תחושה מאוד נעימה. אבל היו כמובן גם רגעים קשים”.

מה למשל?

“בפעם הראשונה בבית הכנסת לא הבנתי מה לעשות. איפה לעמוד, באיזה עמוד לפתוח את הסידור.. זה היה קצת מלחיץ. אבל נשים שהיו שם מיד עזרו לי. הן הושיבו אותי, פתחו לי את הסידור במקום הנכון, עזרו לי לעקוב אחרי התפילה”.

איך עבר בית דין?

“בלילה לפני כן בקושי נרדמתי, היו לי כל מיני חששות ופחדים ומאוד התרגשתי, אבל הכול עבר די בקלות. באותה תקופה כבר שמרתי שבת וכשרות, ידעתי לברך. עניתי על כל השאלות של הדיינים, והאווירה הייתה טובה ונינוחה”.

לא היה לך קשה להתחיל לשמור שבת?

“לא. זה קרה די בטבעיות. פעם עבדתי כל יום – אפילו בשבת, כשהחנות שלי הייתה סגורה. הייתי מתכננת אז את השבוע הבא, מדברת עם ספקים ולקוחות. פתאום הרגשתי שזה יותר מדי, שאני חייבת להתנתק לפחות ליום אחד. כשהתחלתי לשמור שבת מאוד נהניתי מהשקט, ומאז השבת היא המרחב הפרטי שלי. יום קדוש במלוא מובן המילה”.

איך הסביבה שלך קיבלה את השינוי?

“החברים שלי מאוד שמחו, הם הרגישו שאני צריכה את השינוי הזה. גם אבא שלי שמח – מבחינתו סגרתי את המעגל המשפחתי. רק אמא לא הבינה והתנגדה לזה. אבל עכשיו, כמעט שנתיים אחרי, היא מקבלת אותי כמו שאני. בשנה שעברה התחתנתי. בעלי עלה לפני 20 שנים מאוזבקיסטן. הוא תמיד שמר שבת וכשרות, אז היה לנו קל מבחינה הזאת. הקמנו משפחה ואנחנו חיים לפי האמונה שלנו”.